דווקא יום אחרי אחת ההרצאות הכי כיפיות שהעברתי בחיים, אין לי קול. לא יכול לומר את מה שאני רוצה. להודות למשתתפים. להודות למי שעזר לארגן. אפילו להגיד בוקר טוב. או שבת שלום. פשוט אין לי קול. ואולי, הגוף שלי מנסה לרמוז לי משהו.

לא שאני צריך לנוח. הרי הגוף שלי לא צריך קול כדי לתפקד. אלא דווקא כדי שלא אדבר. כדי שלא אשתמש באחד הדברים שאני הכי חזק בהם. הקול, שעבורי הוא כלי מקצוע, אמצעי שכנוע ולפעמים אפילו כלי נשק. ועכשיו אין לי אותו. אמנם כנראה יחזור מחר. רק שבינתיים, כלום.

רק שברגע אחד התברר לי משהו אחר. עצם כך שלמדתי להסתמך כל כך הרבה על הקול שלי, גרם לי לסמוך פחות על שאר היכולות שלי. ואז, כשהקול נלקח, זה מבלבל. מוציא מאיזון. ויותר מכל, מעורר מחשבות על היכולות האחרות שאפשר לפתח עוד.

כי כשהקול יחזור, וכל השאר יהיה חזק יותר, גם אני אהיה חזק יותר. ואם נחשוב על זה, אני לא מדבר רק על הקול. אלא גם על כל השאר. הדברים שאנחנו שמים עליהם דגש ומנוונים את השאר. ואם הם יפסיקו לתפקד, פתאום נמצא את עצמנו חלשים יותר.

התפתחות אישית היא לא סיסמה. היא ההשלמה להתמקצעות. שלם לא יכול להיות שלם ללא חלקיו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.