הוא חיכה שהמים ירתחו. אצבעות מתופפות על השיש. כמה זמן. בהה בקפה שמתמלא לאט בכוס. כאילו שלמכשיר לא היה אכפת מהלחץ שלו. והוא, כבר רצה לשתות אותו במרפסת. לסיים את היום הארוך הזה. לנקות קצת את הראש. רק שהקפה זרם בקצב שלו.

הוא הלך עם הקפה בזהירות למרפסת. שלא יישפך. זה מה שחסר לו עכשיו. שיישפך. עוד עיכוב בדרך לסוף היום. פתח את הדלת. התיישב. ואז קלט בזווית העין משהו שחור, קטן. חילזון הצליח להסתנן למרפסת שלו. מוזר מאוד. רק חילזון. לך תבין. מתקדם בקצב שלו.

הוא לגם מהקפה. התענג על הריח הקלוי. על הטעם המר. כאילו שכל דבר שמרכיב אותו, נעשה מתוך מחשבה מלאה על מי שישתה אותו. ובזווית העין הוא קלט שוב את החילזון. מבלי לשים לב, הוא התקדם לפניו מספר סנטימטרים. למרות שהוא זז בקצב של… ובכן, חילזון.

איזה יום היה לו. הכל בלחץ. כולם מתקשרים בהיסטריה. הכל חשוב והכל עכשיו. רץ לכל כיוון בקצב מהיר. רק שבזמן שקידם אותם, הוא לא התקדם. רק חזר לאותה נקודת התחלה. מותש. ומולו, החילזון המשיך להתקדם. לאט. קצת בכל פעם. רק שהתקדם בקצב מפתיע. הקצב שלו.

ברגע אחד הכל התחבר לו. הקפה שנעשה בקצב שלו. כל רכיב משתלב ברגע הנכון כדי לייצר את החוויה המושלמת. החילזון שזז בקצב שלו. כל טיפת התקדמות בקצב קבוע לכיוון המטרה שלו. והוא, שרץ בלחץ לכל כיוון ולא התקדם.

עבר יותר מדי זמן מאז שהייתה לו מטרה. ובגלל זה, הוא רץ בקצב שלהם. עוד לגימה מהקפה ומשהו בתוכו התחיל לזוז. לאט. רק קדימה. זה היה הערב האחרון שבו היה שלהם. הערב, שבו התחיל לזוז בקצב שלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תפריט נגישות