"על מה הם רבים?" שאלה הילדה. "ששש", אמר האיש שלידה, "שילמנו הרבה כסף לצפות בהם. תראי. זו אומנות. כל אחד יודע לקרוא את השני. להנחית את האגרוף המושלם. להתחמק. לחסום. ואז לתקוף שוב. בכוריאוגרפיה מושלמת. זה לא סתם איגרוף. זו אומנות".
וכל מה שהיא ראתה הוא מבוגרים שתוקפים האחד את השני. אגרוף אחרי אגרוף. מבינה שיש פה משהו שהיא כנראה לא מבינה. כי הקהל מריע. ורק היא, לא מצליחה להבין למה. למה לעודד אנשים להכות האחד את השני.
אז ניסתה שוב. "על מה הם רבים?", היא שאלה בחשש. מסתכלת על המבוגר שלידה. והוא, נעץ בה מבט מיואש לרגע. "הם לא רבים. הם נלחמים. שני אלופים. השקיעו שנים כדי להיות מעולים בזה. וכל אחד פה בקהל רוצה שהאלוף שלו ינצח. זה מותח. זה מדהים".
ורק היא לא הבינה מה מדהים בלצפות באנשים רבים. יודעת שלא משנה כמה אנשים יעודדו, זה לא באמת יהפוך את זה ליותר בסדר. אגרוף אחרי אגרוף. כל אחד מהם נחוש ללכת עד הסוף ולנצח. הקהל מריע בשאגות. דם על פניו של הראשון. פניו של השני כבר נפוחות. והראשון כבר צולע.
היא הפסיקה לשאול בקול. למרות שבראשה, השאלה נשארה פתוחה. המבוגרים לא יבינו את זה. הם כבר יותר מדי מכורים למשחק מכדי לראות את מה שהיא רואה. הדם. הפציעות. השאגות. אלוף אחד זכה והשני נשאר מחוסר הכרה. וכך שוב ושוב. כל שבוע.
מבלי להבין שדווקא היא זו ששאלה את השאלה הנכונה.