"מה מיוחד בבקתה הזו?" שאל האב את בנו הקטן. הילד, הסתכל על הבקתה שבחצר ביתו. היא לא הייתה גדולה מדי. גם לא יפה מדי. ואפילו, די נטושה. רק שאביו לא היה שואל אותו סתם. "נו, מה דעתך? מה מיוחד בה?".
הילד התקרב אל הבקתה בזהירות. בחן אותה. הסתובב סביבה. פתח את הדלת. היה שם חשוך, מאובק ואת הפינות עיטרו קורי עכביש. "אבא, אין פה שום דבר מיוחד", הוא חזר לאביו עם תשובה פסקנית. האב, חייך אליו ובחן אותו לרגע.
"לפני שנים רבות, הבקתה הזו הייתה שייכת לאיש עשיר. כשקנינו את השטח, עליו נמצאת החווה שלנו, קיבלנו גם אותה. הוא ביקש ממני רק דבר אחד. לשמור עליה ולעולם לא להרוס אותה. כששאלתי למה, הוא סיפר לי שהיא מקור העושר שלו.
אביו, היה סוחר ממולח. כאשר חלה, בערוב ימיו, הוא קרא לשלושת בניו. "ילדים", הוא אמר, "כל אחד מכם יקבל ממני כעת 100 מטבעות של זהב. כל אחד מכם יכול לרכוש מה שירצה, על מנת למלא את הבקתה הקטנה שמאחורי הבית. מי מכם שיצליח, יזכה בכל הוני".
האח הראשון, רכש שקי חול. רבים ככל שיכול היה. שפך אותם אל תוך הבקתה. ולהפתעתו, לא הצליח למלא את חצייה. האח השני, רכש שקים מלאים בנוצות. שפך אותם לתוך הבקתה. ולמרות שהצליח למלא אותה אפילו יותר, לא מילא אותה לחלוטין.
האח השלישי, רכש כעשרים נרות בלבד בפרוטות. הציב אחד בכל פינה. מספר באמצע ואחדים על הקורות שתמכו בבקתה. והנה, התמלאה הבקתה באור. אביו, שמח על חוכמתו והעניק לו את כל הונו. רק שהאח השלישי היה חכם ובחר לחלוק את כספו עם אחיו.
האור, כך סיפר לי, לא דורש את הכסף. הכסף מגיע למי שיוצר את האור. והבקתה שלנו, מזכירה לי את זה כל הזמן". הילד, חיבק את אביו. התפלא כתמיד מעוצמת חוכמתו. והאב, הרגיש את האור ממלא אותו. הוא לא היה צריך דבר מלבד זאת.