מי שמכשיר קריוקי בקולי קולות כלפי רחוב בשכונת מגורים כי "זה עושה שמח", מכשיר אלימות. מי שמכשיר הידחפות לפני כולם בתור כי "לא בא לי לחכות", מכשיר אלימות. מי שמכשיר שליחת ספאם לאנשים שלא ביקשו אותו כי "ככה עסקים קטנים שורדים", מכשיר אלימות.
מי שמכשיר אי שימת מסיכה על הפנים כי "זה מפריע לי ואני בכלל לא בקבוצת סיכון", מכשיר אלימות. מי שמכשיר רכיבה על אופניים בלי התחשבות בכללי התחבורה כי "אלה ילדים ומה אפשר לצפות", מכשיר אלימות. מי שמכשיר העלמת מס כי "אם הם עושים גם לי מותר"… בדיוק אותו הדבר.
האלימות לא תמיד מתחילה כשוד, דקירה או אונס. והיא לא תמיד מגיעה אליהם. רק שהיא תמיד מתחילה ממקום שבו ה"אני" יותר חשוב מ"האחר". ומתוך המקום שבו "התחושות שלי" והרצון "להיות מי שאני" חשובות יותר ממישהו אחר. ולא בהכרח כי "האחר" באמת לקח לנו או עשה לנו משהו.
ה"בא לי", ה"מגיע לי" וה"מה אכפת לי" הם רק הקצה המתפרץ של הר הגעש. הר געש של תחושת חשיבות מוגזמת, שתמיד מושגת על חשבון אחרים. של תקופה שבה נימוס, התחשבות באחר ורצון לעזור נחשבים ל"סאחי" או לשאריות של התנהגות גלותית.
רק שרצון להרגיש חשובים שלא מאוזן בערכים שנובעים מההבנה כי אנחנו חיים בחברה, גורמת לאדם להפוך לבריון. כי חינכו אותו שמגיע לו. ושתמיד יהיו תירוצים למה מגיע לו יותר מהאחר. ולמה מותר לו לקחת מהאחר. או למה מותר לו לעשות דברים למישהו אחר.
עד שלא נפסיק להיות בודדים שמחפשים לצמוח לבד בכל מחיר ונחזור להיות ביחד, לא יהיה שינוי. עד שלא נוקיע כחברה, ברמה הכואבת ביותר שאפשר, כל גילוי של אלימות, לא יהיה שינוי. ועד שרשויות החוק לא יתמכו ויגבו מהלך שכזה, לא יהיה שינוי.
רק שהשינוי חייב להתחיל בנו. אפס סובלנות לאלימות.