הוא חיכך את אצבעותיו בזיפים הטריים שצמחו על פניו. אהב את הרעש הזה. ואז הקליק שוב עם העכבר. זה עוד לא היה זה. צפה שוב בסרט הוידאו הגולמי. זה, שעוד לא עבר תחת ידיו. זה, שעוד לא העביר את מה שרצה שיעביר.
"מה את אוהבת לעשות בזמן הפנוי שלך?", שאלה המראיינת. "לבשל", היא ענתה. מבלי לחשוב פעמיים. "אני אוהבת לחתוך. רעש הטיגון. האפייה הריחות. זה ממלא את הבית בריח של אהבה. ויותר מזה, זה ממלא את הבטן בשמחה".
"וחוץ מזה?", הקשתה המראיינת. "את הילדים. הם ממלאים אותי באושר. בגלל שאני מנהלת ארגון כל כך גדול ונמצאת בסביבה עסקית עם כל כך הרבה חוסר וודאות… הם גורמים לבית להפוך למקום רגוע. פשוט לאכול אותם. מטעין אותי מחדש. וככה אני יכולה לחזור לשלוט בעוצמה בשוק הקשוח הזה".
הוא עצר את הצפייה. עיניו נפקחו לרווחה. חיוך ענק נמרח לו על השפתיים. והוא ידע שעלה על זה. חתך. צירף. חיבר. ואז צחק. צחוק עמוק. מכל הלב. הם ימותו על זה. ואז שידר את זה בפעם הראשונה שלם. לעצמו.
"איך את מצליחה לנהל ארגון כל כך גדול?", המראיינת שאלה. "בגלל שאני מנהלת ארגון כל כך גדול ונמצאת בסביבה עסקית עם כל כך הרבה חוסר וודאות… אני אוהבת לחתוך. את הילדים. רעש הטיגון. פשוט לאכול אותם. מטעין אותי מחדש. וככה אני יכולה לחזור לשלוט בעוצמה בשוק הקשוח הזה".
הכותרת של מחר לסרטון כבר מוכנה. מנכלית מובילה מודה. חותכת ילדים ואוכלת אותם. זו הסיבה שבגללה היא מצליחה. הוא לחץ על שליחה. יודע, שמחר הקהל שלו הולך ליהנות באמת. הוא סגר את המחשב והלך לישון. עוד יום עבודה מוצלח.