המים היו קרים. רק שזה לא הפריע לה. הכניסה את כל כף הרגל פנימה. אהבה את תחושת האדמה וחלוקי הנחל. כל צעד מכוון מחדש את הקרקע מתחתיה. והיא, צועדת בביטחון קדימה. אפילו שלא יודעת לאן בדיוק. רק במעלה הנחל.

הטבע עטף אותה אחרי כל כך הרבה זמן שלא היתה בו. כמו מאהב נשכח. זיכרון קלוש שהופך חוויה להרבה יותר משמעותית. כי אי אפשר לשחזר משהו שחווינו מחדש. בדיוק כמו שכפות רגליה שינו את קרקע הנחל בעודה הולכת. ולא תוכל עוד לצעוד באותו המקום בדיוק. רק הד של מה שהיה קודם.

היא נשמה את האוויר. שמה בצד את כל מה שעברה בתקופה האחרונה. הופכת דף. מעכשיו, החיים שלה יהיו אחרים. נותנת לכל האוויר המלוכלך שבריאות שלה להשתחרר. מכניסה אחר במקומו. וברגע אחד, התסכול, הכעס והלחץ פינו מקום לתחושות חדשות.

טובות? רעות? זה כבר לא משנה. העיקר שהתקופה שהייתה עד עכשיו נשארה מאחוריה. והיא, בחרה להסתכל קדימה אל עבר העתיד. כמו דייג שמושך אליו את הדג שכרגע נתפש על הפיתיון. רק הפוך. היא נעצה את הוו בעתיד. ומשכה את עצמה אליו.

משחררת את העבר. נעה לעתיד. זה היה הטבע שלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תפריט נגישות