המובן מאליו שם תמיד. כשהכל עובד כמו שצריך. נזכרים בו רק כשמשהו משתבש. בינינו, גם הכי קל לבוא אליו בטענות. הרי הוא המובן מאליו. מובן שהוא זה שצריך לעשות הכל כמו שצריך. רק שכשכל הדברים עובדים כמו שצריך, קל להתעלם ממנו. כי מובן מאליו זה מובן מאליו.

קל להתייחס למובן מאליו כחלק מהשגרה. אחרי הכל, הוא זה שמאפשר למוח לשקוע באוטומטיות שבתוכה. כי המוח לא שם לב כשהכל עובד. כשההרגל מממש את עצמו. המוח שם לב כשהאוטומט נשבר. כשמשהו לא צפוי קורה. כשהמובן מאליו מפסיק להיות כל כך מובן מאליו.

הכי קל להיזכר במובן מאליו כשהוא מפסיק להיות שם. פתאום הוא חסר. פתאום מסתכלים בגעגוע וחושבים כמה טוב היה כשהיה. כי כשהוא לא שם, דברים לא מסתדרים מעצמם. לא שהסתדרו מעצמם קודם. רק שאז, היה מובן מאליו שזה יסתדר. ופתאום, כבר לא.

אולי לפעמים כדאי לעצור, לשים לב ולהבין. לא לתת לו להישאר המובן מאליו. לא לתת לו להיות הרקע האוטומטי. ולהעריך. כי המובן מאליו לא באמת חייב להיות שם מאליו. ולפעמים, הוא גם לא באמת מובן. רק שכשלא נותנים לו תשומת לב, נשארים בסוף רק עם היכולת להעריך אותו בדיעבד.

זה יותר קל, לחלק מהאנשים. לשקוע בחיים שלהם ולתת למובן מאליו למצות את עצמו. ואז להעריך כמה טוב היה פעם, כשהיה. רק שהחוכמה היא לדעת להעריך אותו כשהוא שם. ולא לוותר. כי חוכמת הבדיעבד היא בסך הכל מחזור של זיכרונות והלקאה עצמית.

ובינינו, לא עדיף להתמוגג על ההווה מאשר להתייסר על שנגמר?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תפריט נגישות