עכשיו לא היה הזמן המתאים לבקש העלאה. אחרי גלי הקורונה. החברה בדיוק התחילה להתאושש. היה שינוי כוח אדם גדול. והוא דווקא היה צריך אותה. רק שידע מה יגידו לו. ולא היה לו תירוץ טוב. בטח לא כזה שיגרום להם להסכים. אז דחה את זה לזמן אחר, טוב יותר.

הוא ישב במשרד. שיחק עם העט. ניסה להיראות כאילו שהוא לא מסתכל עליה. זו, שעבדה שמשרד שמולו. זאת שמחייכת אליו כל יום בבוקר. לא מפספסת הזדמנות לברך אותו לשלום. תמיד שמה לב כשמשהו אצלו משתנה. זו שתמיד רצה להתחיל איתה. רק שהשבוע, בדיוק התחילה לצאת עם מישהו.

בטח שלא יתחיל איתה. בדיוק התחילה לצאת עם מישהו. וקצת לפני זה, זה לא היה הזמן המתאים. היא בדיוק יצאה ממערכת יחסים ארוכה. והוא, בדיוק עמד לנסוע לטיול עם חברים בצפון. פשוט לא יהיה להם מתי להיפגש. אם בכלל תרצה. אם בכלל תהיה פנויה רגשית. ועכשיו, היא שוב לא.

היה לו הסבר להכל. חלומות הם רק לילדים. השגרה היא נחלת האדם הבוגר. וגם את ההצלחה של האחרים הצליח להסביר בקלות. הם רימו. השתמשו בקומבינות. התחנפו לבוס. העזו. היו להם תכונות שלו לא היו. כך הוא הסביר את זה לעצמו.

ורק מהסבר אחד הוא התחמק. יותר מהכל. למה באמת הוא כל הזמן צריך הסברים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.