בשנים האחרונות עולה שוב ושוב שאלת המוטיבציה. מה יגרום לנו להתחיל לעשות את מה שאנחנו דוחים. מה יניע עובדים. מה יגרום לנו לעבוד בשמחה. בריכות כדורים. הזמנות אוכל. חדרי בריחה. רכבי טסלה. מסיבות ענק. וכל אלה, מפספסים את המהות.
השאלה הזו מתחברת עם שאלה אחרת, ותיקה יותר. מה השתנה? למה התחושה במצב הנוכחי היא שאין אחדות. שכל כך קל להפריד בין האנשים. שכל כך קל לקטב אותנו ולחלק אותנו למחנות. והתשובה לשתי השאלות היא אחת: הקללה של שאלת ה"למה".
כל מהפיכה תודעתית מתחילה בקיצון. התנגדות למצב הקיים. ובמקרה שלנו, התנגדות לקולקטיב. הרצון לצאת מהכלל ולהפוך לאדם יוצא דופן. האמונה שלכל אחד מאתנו יש ייעוד. זו שרוצה לחזק אצל כולנו את התחושה שאנחנו מיוחדים. ומחביאה בתוכה כמיהה להיות מיוחדים יותר מכל השאר.
במילים אחרות, המהפכה התודעתית שהחלה בפועל בשנות השבעים הצליחה. רק שעברנו מהסתכלות קבוצתית, שבה הקבוצה פועלת עבור עתיד טוב יותר לה ולילדיה, להסתכלות אחרת. כזו שבה כל אחד מסתכל איך הוא פועל עבור עתיד טוב לעצמו.
זו לא אנוכיות. זו פשוט גישה אחרת. ההיפוך של הקודמת. וכמו כל מהפיכה, היא חייבת להגיע לנקודת התייצבות כדי להישאר. למצוא איזון בין 2 נקודות הקיצון. ואם המנטורים והגורואים כיוונו אותנו למצוא את ה"למה" שלנו כדי להצליח, אולי הגיע הזמן לכוון את עצמנו מחדש. לשאלה אחרת.
אם יש משהו שיותר חזק משאלת "למה" זו שאלת "עבור מי". זו שיכולה לחבר בין ה"למה" האישי ל"למה" החברתי. לחבר את השאיפות האישיות שלנו לרווחת אחרים. לא רק להסתכל איך זה יעזור לנו. אלא איך זה ייצור מצב שלכולנו יהיה כיף יותר לחיות פה. וזה, כוח מניע גדול הרבה יותר.
עבור מי קמנו היום בבוקר? עבור מי יצאנו לעבוד? בשביל מי עשינו את המקסימום היום בעבודה? בשביל מי חשוב שנהיה הכי טובים שאנחנו יכולים להיות? ומי ייפגע אם לא? מה יקרה לאחרים אם לא נהיה טובים? שם בדיוק, המקום שלנו. להיות חלק מעתיד טוב יותר לעצמנו ולאחרים.