מאוד קל להסתכל על אחרים ולהבין למה הם לא מגיעים למטרות שלהם: הם לא מגדירים אותן מדויק מספיק. לא מחויבים אליהן מספיק. לא עושים מספיק. לא מאמינים בעצמם מספיק. יש להם אמונות שפוגעות להם במוטיבציה. ולמרות שכל אלה נכונים, הם גם שגויים.

עולם הקואצ'ינג וההתפתחות האישית פשוט לא הבין אותם נכון. הסיבתיות היא הפוכה.

כל דבר שהשגנו בחיים דרש מאתנו לפני הכל דבר אחד – תנועה מתמדת. גם אם היא קטנה ומגומגמת בהתחלה. גם אם המטרה עוד לא הייתה מוגדרת. גם אם חוסר ההצלחות כואב. גם אם עוד לא האמנו בעצמנו. וגם אם היינו נדרשים לדחוף את עצמנו בכל פעם כדי ליצור הצלחות קטנות.

התנועה המתמדת יוצרת הצלחות קטנות. כאלה, שגורמות לנו להאמין בעצמנו טיפה יותר בכל פעם. שממקדות את מה שאנחנו באמת רוצים להשיג. שיוצרות אצלנו קצת יותר מוטיבציה בכל פעם. והכי חשוב, שגורמות לנו להיות מסוגלים להאמין שמגיע לנו טיפה יותר כי הרווחנו את הצעד הבא.

רק פעולות לאורך זמן מטמיעות אצלנו הרגלים, צורות חשיבה ותכונות אופי חדשים. ותהליך ההתקדמות דורש מאתנו להתמיד. לא פעם בשנה. אלא בכל יום. לעשות שוב ושוב. עד שאנחנו כבר לא צריכים לשים לב לדרך שבה אנחנו מיישרים את כידון האופניים ופשוט לרכב.

הניסיון לרדוף אחרי כל השאר ולהשיג אותם מראש, הוא רק ניסיון לדחות את העשייה מתוך הבטחות מזויפות לביטוח מפני נפילות בדרך. והנפילות, יקרו בכל מקרה. בין אם נרצה ובין אם לא. כך שה"ביטוח" שאנחנו מחפשים לפעמים, הוא בפועל תירוץ שנובע מפחד.

פחד, שיתפוגג רק אם נפעל. נזוז קדימה. שוב ושוב. להתמודד. ליפול. ללמוד. ולחזור לרגליים לפעול כמה שיותר מהר. כי שינוי אמיתי הוא לא רק הלמידה. אלא העשייה שמקרקעת ומשרישה אותה. כי השיפור שלנו, פשוט לא יקרה אחרת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תפריט נגישות