עץ זקן הופך לנייר חדש. אחרי שנים שבו התמקצע כעץ. גזעו התקשה. שורשיו היכו, העמיקו והתרחבו. ענפיו צמחו לרוחב. גידלו עלים והשירו אותם. גידל פירות שהפכו לעצים אחרים בזכות עצמם. ואחרי שהפך לעץ מקצועי, מהסוג שכבר אי אפשר לערער על חוזקו, הוא נכרת.

כרות או לא, הוא נשא בתוכו שנים של המציאות שסביבו. צמחים, בעלי חיים ובני אדם. את הניסיון שצבר מהתמודדות עם העונות ותנאי הסביבה. ועכשיו, הוא נשא אותו איתו בדרך למפעל. המפעל, שבו ישנה את צורתו שוב ושוב עד שיהפוך לעיסה ואז לנייר.

פתאום, הוא היה נייר חדש. חתוך כמלבן רשמי. לבן. מריח כאילו כלום לא עבר עליו. רק שזו, הייתה רק מראית עין ואף. הוא היה דף נייר חדש עם ניסיון חיים של עץ ותיק. מוכן להפוך לספר שינציח יצירה לתוך האין סוף. או שרבוט של רגע שיושלך לפח.

רק שהוא, ידע שיוכל לשאת עליו הכל. כי הוא לא באמת נוצר אתמול. זה רק נראה ככה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.