בכל חיבוק שחיבק אותה, הוא חיבק חזק. היא אף פעם לא הבינה למה. רק שהיא זרמה. הניחה שזה קטע שלו. אחרי הכל, הוא היה אדם חזק. ולמרות שתמיד הופתעה מרכות המגע שלו כשליטף אותה, דווקא החיבוקים היו חזקים. רק שהוא, ידע בדיוק למה.

הדברים הרעים בחיים, כך למד על בשרו, באים מעצמם. נשארים. כמו אורחים לא קרואים. עד שבמקרה הטוב הולכים מעצמם. ובמקרה הפחות טוב, צריך לגרש אותם. את הדברים הטובים צריך להזמין. וכשהם באים, צריך לארח להפליא. לגרום להם לרצות להישאר. כי ברגע, הם נעלמים.

עבורו, היא הייתה הדבר הטוב ביותר בעולם. וכל חיבוק שחיבק, מבחינתו עשוי היה להיות החיבוק האחרון. והוא, רצה לזכור כל חיבוק. אז חיבק חזק. מהלב. ואפילו שלא הבינה עד כמה אהב אותה, השקיע בכל חיבוק. כי עבורה, הוא היה כולו לב.

הוא הסתכל על הים במבט אחרון. הים שתמיד נמנע מלבקר. החול. הרעש. הריח. רק שהים היה הדבר האחרון שנשאר לו ממנה. והוא הקפיד להגיע אליו כל יום. לראות את השקיעה. להיזכר בחיבוקים האלה. חיבוקי הענק שלו, כשעוד הייתה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תפריט נגישות