קודם כל הוא היה פה. פה שיודע להגיד ולהתנסח. להסביר ולשכנע. לצאת מכל טיעון. אחר כך, הפסיק להיות פה. הבין שהרבה יותר חכם להפוך לאוזניים. כי המילים שיוצאות לאחרים מהפה הן המפתח למוח שלהם. המקום שבו השינוי יכול להתבצע. ורק אחר כך למד לשלב בין האוזניים לפה.

כשגדל קצת, הבין שהעתיד לא טמון בהפיכה לצינור בין אוזניים לפה. כי זה רק השלב הראשון. הפך להיות מראה. שיקף לאנשים את עצמם. וזה החמיא לאגו שלהם. נתן להם להיות מי שרצו להיות. והם, אהבו אותו מאוד. רק שעצם כך שאיפשר להם להשתקף עליו, עדיין לא אפשרה לו להיות עצמו.

תוך כדי שתיית הקפה, הבין מי הוא יכול להיות. כוס שמכילה אחרים. את הסודות שלהם. הרצונות שלהם. כזו שמאפשרת להם להרגיש בנוח אתו. והם, התחברו אליו עמוק יותר מאי פעם. סוף סוף אדם שמקשיב באמת. ולמרות שזה היה לו יותר מדויק, זה עדיין לא היה הוא.

כשכוס מתמלאת היא מתחילה להישפך. כל כלי קיבול מגיע לשלב הזה וגם הוא. למרות שהם מאוד נהנו מהשינוי שלו וזה החמיא לו. אז החליט להפוך לצינור. להכיל אותם, לזקק אותם ולהחזיר להם את עצמם. נתן להם ערך. את הערך שבאמת מתאים להם. וזה, עדיין לא היה זה.

ישב וחשב. הרי היה כבר לא מעט דברים. ואף אחד מהם לא היה הוא. עד שנחה עינו על פרח. והפרח, לא היה צריך להיות עלה. או מערכת שהופכת פחמן דו חמצני לחמצן. או מקור להאבקה כדי לשמר את המשכיותו. הפרח פשוט היה פרח. וכל השאר קרה מעצמו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.