היא פתחה את הספר. קראה בו שורה. ואז סגרה אותו מיד. זה ניער את נשמתה. כאילו הכותב הציץ דרך קפלי הזמן. ראה אותה. ולא סתם אותה. את מי שהיא באמת. מבעד לכל המגננות והסיפורים. דיבר אל מי שהיא ניסתה להסתיר במהלך השנים.

השורה הדהדה בראש שלה במשך שעה שלמה. כמו מנטרה. בהתחלה, היא הפחידה אותה. ואז, דווקא מאוד הרגיעה. כי אם הכותב הכיר אותה מספיק טוב כדי לכתוב אליה, יכול להיות שידע גם לאן היא הולכת. והמסר, מיועד כדי לקדם אותה אל התחנה הבאה.

לרגע, מי שהיא באמת ראתה את מי שהיא יכולה להיות. והחיוך ההדדי היה כמו לחיצת יד. הסכם לפגישה עתידית. תנועה אל הבלתי נמנע. משהו בה זז קדימה. נע ללא תנועה. נוסע על מסילת רכבת אל העתיד. אל הפגישה. אל המקום שאליו ידעה שתמיד תגיע.

ולרגע, היא לא חשבה שאולי הכותב לא מכיר אותה. אולי, זו היא שקראה את דבריו בצורה שמתאימה לה. והיא, זו שהתאימה את המסר אליה. מתוך השלב שבו הייתה. אל תוך המקום שאליו רצתה להגיע. ובינינו, מה משנה האמת. כל עוד היא בתנועה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.