בפקק, היא אהבה לחלום על מה שיכול היה להיות. הזוגיות שכל כך השתוקקה אליה. התפקיד שיגרום לה לקפוץ מהמיטה בבוקר ליום חדש שמגיע. עתיד שבו לא תחשוב כל הזמן על ההוצאות שלה. רק שזה כנראה מה שזה אומר להיות בוגר, חשבה לעצמה, לוותר על החלומות.

הצפירה מאחור, העירה אותה לרגע. כן, כן. להתקדם. ולעצור שוב. ושוב. רק שההתעוררות גרמה לה לשים לב למשהו שפספסה מקודם. על הרכב מלפניה הייתה מודבקת מדבקה. ומה שהיה כתוב בה הדהד עד לעומק נשמתה: הציפיה למשהו רע שיקרה גורמת לנו לסבול פעמיים.

משהו זז בתוכה. היא, שהתבצרה בשגרה שלה. המוגנת. חשבה פעמיים לפני כל צעד. שלא לחרוג יותר מדי. שלא לעשות משהו שיכול לערער את המצב. לא רצתה לחוות את כאב הכישלון. היה לה מספיק לבד גם בלי זה. רק שעם הקיים, היא כבר ידעה להתמודד. רגיל זה לפחות צפוי.

מה שהדהד בה, הייתה הפעם השלישית. לא רק הציפייה המייסרת והתוצאה השלילית. אלא גם זו שבה הציפיה לתוצאה השלילית, גורמת לה פשוט לא לעשות. ואז, החלום הוא זה שמייסר אותה. זה, שנמצא שם כמו מצבה מעל מי שיכלה להיות. 3 מקדמי ייסורים שנלחמים בסיכוי הבודד להצליח.

לא פלא שלא עשתה כלום. זה לא היה כוחות. 3 על אחת. ואולי, הגיע הזמן להתחיל לצפות שמשהו טוב יקרה לה. כי, כן נכון, היא עשויה לטעות ולהתאכזב. רק שזה משנה לגמרי את הסיכויים לטובתה. ואולי, הפעם היא תצליח. אם רק תרגיע את הקולות שבראשה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.