לא הייתה לו בעיה לאהוב. וזה מפתיע. כי החיים שלו היו מלאים באנשים שעזבו אותו. כאלה שמתו לפני שיכול היה להבין למה. כאילו שהיה "למה" שמצדיק מוות של אדם אהוב. וכאלו שנפרדו ממנו. בין אם בכוונה ובין אם כי "ככה החיים". סוחפים כל אחד למסלול משלו.
רק שלא הייתה לו בעיה לאהוב. לחבק ללב אנשים שכרגע פגש. בין אם היו אלו שפתחו לו את הדלת בדרך לפגישה. או אלו שהיה אמור לפגוש. הערכה כוללת לבני האדם. אף אחד לא מתחתיו. אף אחד לא מעליו. כולם שלו.
הם אהבו אותו בחזרה. למרות שחלקם בהתחלה קצת נבהל. פתאום לפגוש מישהו שבאמת אכפת לו. מישהו שמקשיב. מישהו שרואה. לא משנה מה עובר עליו בחיים. וברגע, הפכו להיות האנשים שלו. בדיוק כמו שהיה שלהם.
זה כואב מאוד לאהוב ככה. כגודל האהבה וההתמסרות, כך גודל האכזבה והעצב שבפרידה. אי אפשר להיות אבסולוטי מבלי להיות אבסולוטי. רק שהלב שלו יכול היה להכיל עוד אהבה. תמיד. ולהיפתח כלפי אחרים. גם אחרי שקיבל מכה והתכווץ קצת.
עד שיום אחד הלב שלו הפסיק. ובאותו היום, הם הבינו. עד כמה לקחו אותו כמובן מאליו. עד כמה מילא אותם בזמן הקצר שפגשו אותו. ועד כמה העולם שלהם חסר עכשיו עמוד תומך. ובאותו הרגע הם נשבעו לעצמם כי יהיו יותר כמוהו. וכשהאבל שכך גם הם שכחו.
אבל הלב שלהם לא שכח. הוא היה צמא.