היום חל יום הזכרון לשואה ולגבורה. עבורי, היום הזה קשה במיוחד השנה. ביום שבת האחרון נפטר חיים, הסבא שלי, בגיל 98. במשך שנים האיש הזה, היה עבורי מגדלור שעזר לי לצלוח את התקופות הקשות ביותר בחיים שלי.

אחרי הכל, הוא עבר כל כך הרבה בחייו המלאים. הוא שרד את הנאצים ואת מחנות העבודה ברוסיה, עלה לארץ והקים משפחה לתפארת. הוא היה אדם עקשן, עצמאי ומלא חיים שלא הסכים להכנע לכלום. בטח שלא לגיל שלו. בכל נקודה בחיים, שאמרו לו שאי אפשר, הוא הוכיח להם אחרת.

בכל פעם שאני חושב לעצמי שאני לא מסוגל לעשות משהו, אני עוצר. הידיעה שסבא צלח מכשולים כל כך בלתי אפשריים מקנה לי את הכוח לשבור גבולות ולעשות. אז מה אם אין לי מצב רוח. מצב רוח בא והולך. כל עוד אנחנו חיים אנחנו מסוגלים לעשות ולשנות.

בכל פעם שאני שומע מישהו שאומר שהוא מבוגר מכדי ללמוד משהו חדש, אני עוצר אותו. לפני 5 שנים, כשסבא היה רק בן 93, הוא מצא ספרים על פסיכולוגיה והחל ללמוד פסיכולוגיה לבד. השיחות איתו על פוביות, הדחקות ואפילו על NLP היו מרתקות. אפשר ללמוד, לצמוח ולהבין בכל גיל.

המאמר הזה, כנראה, הוא יותר בשבילי מאשר בשבילך.

למרות זאת, יש פה נקודה אחת שמהדהדת לי בראש כבר שנים. ואני רוצה שהיא תתקע לך בראש ולא תצא משם לעולם. כל עוד אנחנו חיים, אנחנו יכולים לעשות. כל דבר שנמנענו מלעשות, הוא בסיס לחרטה בעתיד.

וודי אלן אמר פעם כי 90% מההצלחה היא פשוט להגיע. לאן הגעת היום? מה עשית היום למען המטרה שלך?

סבא, אני מתגעגע, תודה על החיים,
ליאור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.