היא ישבה ובהתה בטלויזיה. לא היה שם משהו מעניין באמת. מצד שני, כך חשבה לעצמה, זה עדיין עדיף על לשבת לבד בבית בשקט. בזמן שהדליקה עוד סיגריה ושאפה את העשן באיטיות, היא לא יכלה שלא לתהות האם זה הכל.
כבר שנים שהיא מחפשת את עצמה. אחרי הצבא נסעה למזרח לזמן קצר. היא עברה בין מנזרים לגורואים ולמסיבות לאורך הלילה. זה לא היה זה. היא חזרה לארץ רק כדי לעבוד קצת ולתכנן נסיעה נוספת לדרום אמריקה. גם שם, היא פשוט לא מצאה את עצמה.
כמובן שכל נסיעה יצרה לה שקט נקודתי בחיים. זה פשוט לא החזיק לאורך זמן. אז היא חיפשה מקום בתל אביב, ליד הבית, לתרגל בו קצת יוגה. זה היה קצת כמו המזרח ואפילו נחמד ועדיין, היא לא הרגישה בנוח בתוך עצמה.
בשלב הזה, הקול של אמא שלה כבר היה תקוע לה בתוך הראש. הבת של נחמה כבר מזמן נשואה פלוס שניים ועובדת כמנהלת בבנק. להסביר לאמא שלה שזה לא ממש החלום שלה, לא ממש עזר. אחרי הכל, היא עוד לא יודעת אפילו מה החלום שלה אמור להיות.
עם זאת, היא ידעה דבר אחד. זה לא קשור לבת של נחמה. כל אדם צריך למצוא את עצמו ואת הכיוון שלו בחיים. יש כאלה שמיישרים קו עם כולם וכאלה שלא. היא יישרה קו עם אלה שלא. לא נורא. זה עדיין יותר טוב מכלום, היא חשבה לעצמה.
ואז, ברגע אחד, בין נשיפה לשאיפה היא קלטה את זה. אור נדלק בעיניה והיא סוף סוף הבינה. אי אפשר לענות על שאלה שלא נשאלה. אי אפשר למצוא משהו שלא נאבד. עד שאדם לא נאבד לפעמים, הוא לא יכול למצוא את עצמו.
והשאלה, היתה אותה שאלה שהתחבטה בה. רק שהפעם היא התכוונה אליה במלוא הכוונה. האם זה הכל? והתשובה הכנה הראשונה שעלתה לה בראש היתה כן. והיא שמחה, כי באותו הרגע הבינה שיש לה הכל.