פירורי תובנות

לרכב לבד

הנטייה הטבעית של רוב האנשים היא להגיב. למרות שהיו מעדיפים לחשוב שהם אלה שיוזמים. או אפילו לתכנן. כי זה נתפש טוב יותר. רק שבפועל, רובנו פשוט מגיב. קורה משהו ואז אנחנו פועלים. לא כי אנחנו חלשי אופי. אלא כי כל הזמן קורה משהו. וזו צורת ההתנהלות שהתרגלנו אליה.

במציאות שבה כל הזמן קורה משהו, מאוד מאתגר ליזום. ועל אחת כמה וכמה, לדחוס לתוך מרתון ההתרחשויות יצירה של דברים חדשים. הרי זה לא שיש לנו יותר זמן מלאחרים, כמו שחלק מהאנשים מניח. בפועל, אנחנו נאלצים ליזום וליצור בדיוק במקום שבו אחרים עושים משהו אחר.

מכיוון שאין לנו יותר זמן מלאחרים ואנחנו גם ככה "גונבים" זמן ממקומות אחרים, עלינו להיות יעילים. ופה נמצא ההבדל בין יזמים ויוצרים יעילים לכאלה שלא. אלה שלא יעילים, מנסים כל הזמן להספיק להכניס עוד ועוד פרויקטים. עוד ועוד משימות לאותו פרק זמן שגם ככה מוגבל. זו לא יעילות.

היזמים היעילים מתייחסים לכל דבר שהם עושים כמו לילד מצליח שגידלו. ובינינו, זה לא באמת שונה מתינוק שהופך עם השנים לאדם מצליח. אין טעם לנסות ללדת אדם מצליח. זה לא עובד ככה. תינוק זוחל, גדל ומתפתח. נופל וצומח מתוך ההתרסקויות. למרות שקשה לנו לראות את זה.

הם יודעים שזה תפקידם להיות שם כדי לחזק אותו. להקנות לו את הערכים הבסיסיים שיאפשרו לו להצליח. להתוות לו את המסלול הראשוני שיעזור לו לצאת לדרך בצורה הטובה ביותר שאנחנו יודעים. לעודד אותו בכל הצלחה. ללמד אותו איך לקום מנפילות. ובשלב מסוים, להפסיק להחזיק לו את היד.

ולתת לו לרכב לבד. במהירות. אל עבר העתיד המזהיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תפריט נגישות