אדים חמים של ריח מר ומנחם עלו מכוס הקפה. הוא לגם ממנה בזהירות. מעריך כל טיפה. כאילו העירה את החושים הישנים. פותחת אותם כמו פרח אחרי הגשם. והריכוז, עזר לו לעצור לרגע. לקלוט. הוא לא מי שרצה להיות.
פעם היה סוס פרא. כוח טבע בעולם שלו. מסתער וכובש כל מטרה. מסונכרן לחלוטין עם מה שרצה להיות. רק שהחיים הובילו אותו לאן שהיה צריך להגיע. והנסיבות, הובילו אותו במסלול מעט שונה מזה שאליו התכוון. והנה, הגיע לכאן.
הוא אהב את מי שהפך להיות. רק שסוס הפרא, עדיין היה שם ברקע. דופק עם רגליו על דלתות האורווה, שם היה נעול. יותר מדי זמן. והדפיקות האלה, כמו נקישות השעון, רק התעצמו ככל שהזמן עבר. סוס הפרא לא נועד לחיות בשבי.
הוא שם את הכפכפים וירד למטה. החל ללכת. נותן לשריריו המכווצים להיפתח. ובכל צעד, הצליח לנשום הרבה יותר. כי אולי הגיע הזמן. הגיע הזמן להפסיק לבחור בין להיות הסוהר לבין להיות סוס הפרא. אלה לא האפשרויות היחידות.
אפשר להיות בו זמנית הרוכב והסוס. אם רק יודעים לרתום את עצמנו למשימה.