הדבר שאני הכי רוצה לאכול עכשיו, אמרה אחרי מספר שניות של מחשבה, הוא אורז. אורז? כן אורז. אבל זה כזה אוכל… רגיל, הוא אמר בביטול. רק שהיא, הסתכלה על האורז שבתפריט. ולא היה שום דבר שרצתה יותר לאכול. אורז. לבן. פשוט.

פעם, כשהייתה קטנה, הייתה הולכת לסבתא וסבא אחרי בית הספר. ושם, תמיד היה חיבוק וסיר על האש. היא לא הייתה צריכה גם ככה שום דבר אחר אחרי שעות הלימודים. בלי יותר מדי חפירות. חיבוק. טיפה טלוויזיה והאוכל היה מוגש. קציצה. שניצל. תפוחי אדמה. ולפעמים אורז. לבן. פשוט.

רק שמאז עבר עליה המון. סבתא, כבר מזמן לא איתה. והיא, הפכה להיות מתוחכמת. פסטות במגוון רטבים. מנות מתוחכמות עם שמות צרפתיים. חומרי גלם שמיובאים מכל העולם. ופתאום, אורז. מכל המאכלים שבעולם. לבן. פשוט. בלי תוספות.

בים גועש, אזור ללא גלים הוא מקום מבטחים. ובמישור, הר הוא הדבר שימשוך את העין. געגוע לרוח קרירה בקיץ הרותח. ובחורף, לימי שמש חמים של ים. והיא, רצתה רק עוד מנה אחת. מנה של אורז. מנה של סבתא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.