זה לא היה בוקר. וגם לא ערב. שעת ביניים שכזאת. לא בדיוק מואר ולא בדיוק חשוך. רק שלא היה לה מושג. לא היה שעון בחדר. והטלפון שלה היה לא טעון. אולי עומד לרדת גשם, היא חשבה לעצמה. אולי סתם מעונן. רק שהיא לא יכלה להיות בטוחה בזה.

היא לא הייתה ערנית עדיין. וגם לא עייפה כל כך. התעוררה מעצמה. עדיין לא מאופסת. לא בדיוק זכרה אם הלכה לישון שנ"צ. או שאולי זה היה כבר הבוקר. היה שקט בחוץ. ולא היה רעש של אנשים. רק שגם ככה לא היה יותר מדי רעש של אנשים בחוץ לאחרונה. וכל כך נעים מתחת לשמיכה.

היא הרימה את השמיכה מעל הראש. גם ככה שום דבר לא הרגיש לה דחוף לאחרונה. וניסתה לחזור לישון. אחרי הכל, התקופה האחרונה רק הורידה ממנה את המעמסה היחידה שהייתה לה בחיים. הצורך להעמיד פנים שהיא נהנית מכל מה שהיא לא. ומתחת לשמיכה, היא יכלה להיות מי שהיא.

האנושות בהתגלמותה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תפריט נגישות