לא תבין את זה אף פעם, הוא אמר לי. ויכול להיות שהוא צודק. אחרי הכל, היה שחקן כדורגל ותיק. מוצלח במיוחד. פרש לפני מספר שנים. ועדיין, המשחק היה בדם שלו. רק שחוץ מהמשחק, היו צרובים על בשרו גם הזיכרונות. הטובים והרעים.
העיניים על הכדור. וכשהוא אצלך, עולות קדימה. לעבר השער. לחפש שחקן פנוי בקצה העין. למסור ולהמשיך לנוע. כל הזמן. מי שעוצר לא קיים יותר. לקבל מסירה, לבחון בעין אם יש הזדמנות ולהבקיע. אם לא, למסור לשחק אחר. וכך שוב ושוב עד הדקה ה-90. אם אין הארכות.
בהצלחות, כולם מתחלקים. חלקם יפרגנו. חלקם ייקחו קרדיט. חלקם יספרו איך הם אלו שבזכותם התחלת. חלקם בצדק. וחלקם מעוותים קצת את המציאות. אבל מה זה משנה. כל אחד רוצה להרגיש חלק מההצלחה. אפילו אם אתה זה שרצת על המגרש.
בכישלונות, כולם ידברו עליך. יתעלמו מכל המסירות המדויקות. מכל השערים שהבקעת. מכל הפעמים שאמרו לך כל הכבוד. מחיבוקי האליפות מלאי האדרנלין. ויבעטו בך כשאתה למטה. ללא רחם. יספרו איזו עונה חלשה. איך נהיית גרוע, לעומת פעם. אפילו אם היו לא מעט הצלחות ממש לפני רגע.
רק שהם לא קולטים דבר אחד. את המאמץ שנדרש. את האימון האינסופי. את הכוח שנדרש כדי לקום אחרי כל מפלה, כדי להתאמן ולשחק עוד משחק. לדחוף עד המקסימום. לגייס כוחות נפשיים מכל פינה אפלה בנפש שלך. ולחזור לנצח. כי זה מה שאתה עושה הכי טוב.
אין לך את המותרות להפסיק ולהתרסק. והמילים הקשות, מצלקות. זה לא פשוט. וזה מצטבר. ולמרות זאת, צריך לספוג את הבעיטות כשאתה למטה ולחזור לשחק. כדי לנצח. להפוך בועטים למחבקים. כי אתה אוהב אותם. ומכור לכדור. וכשזה מי שאתה, אין באמת אפשרות אחרת מלבד לחזור לנצח.