"אבל, אנחנו כבר מושקעים בפרויקט", אמר המנכ"ל בכעס. ואם היועץ הציע לחתוך את הפרויקט, אולי עדיף לחתוך את היועץ מהפרויקט. כי איך אפשר לזרוק לזבל את כל הכסף שהושקע. פשוט מטופש. הרי כסף לא צומח על עצים. הוא זעם.
התחושה הזו, שאי אפשר לוותר על משהו שאנחנו מושקעים בו, היא לא תמיד נכונה. קוראים לה הטיית העלות השקועה. או הוצאה אבודה. היא גם מתחברת להטיית המהמר לעתים קרובות. זו שבה אנחנו בטוחים שגם אם אנחנו מפסידים, ההצלחה מעבר לפינה.
השילוב ביניהן הוא קטלני בכל ארגון. זו לולאה אינסופית. בור שלתוכו זורקים כסף. ובמקום שהבור יהפוך ליסודות לבניין יציב ומרשים, הוא רק גדל ומעמיק. שואב עוד משאבים. עבודה, כסף והכי גרוע – אנרגיה מחשבתית. כי אחרת, מישהו יצטרך להודות שהמלך הוא ערום.
בגלל שההטיות האלה קיימות, אנחנו לא תמיד קולטים שמדובר בעלות שקועה. זה פשוט "פרויקט הדגל". ובגלל זה, נדרש מאתנו לעצור מדי פעם ולהעריך את השקעת הזמן שלנו. למדוד האם אנחנו באמת בדרך למטרות שלנו. עד כמה הן עדיין ישימות. והאם אנחנו משקיעים את עצמנו בדבר הנכון.
בלי לעצור רגע ולהבין את זה, אי אפשר לעצור את ההרגל הקטלני הזה. ומבלי לעצור ולהבין אי אפשר להתחיל להפנות את המשאבים לבניית דבר חדש. פשוט יותר. יעיל יותר. כזה שבאמת יניב תוצאות. כי לפעמים, הפחד להודות בכישלון הוא יותר גדול מאובדן הכסף, הזמן והישיבות.