בואו נדבר דוגרי: כל ברכות ה"שנה טובה" שאנחנו ואחרים שולחים לא שוות כלום. אנחנו שולחים אותן מתוך הרגל. מתוך תחושת חובה. כי מה יגידו אם לא נשלח. אז מה, חייבים? אז נשתדל לעשות אחת יצירתית וזהו. ואם לא הספקנו, אז לפחות לשלוח משהו. העיקר לשלוח.

אין שום דבר נעים בלקבל ברכת שנה טובה שהיא לא אישית. ששלחו לנו ובאותה מידה לעוד עשרות או מאות אנשים. זה כמו ללכת ברחוב ולהגיד למישהו "מה נשמע?" והוא עונה באוטומט "מה המצב?". ואף אחד אפילו לא עוצר כדי לחכות לתשובה או לענות באמת על השאלה.

נימוס חסר פואנטה. טקסטים ממוחזרים על גבי תמונות חדשות. בירוקרטיה של חגים. ברכה נבובה ללא כל כוונה. כל אלו, הופכים את כל הדבר לסתם. אפילו אם הכוונה סך הכל הייתה חביבה וטובה. כי נימוס חסר אכפתיות הוא בדיוק כמו גסות רוח. רק מצופה ביותר סוכר.

אז השנה אני לא שולח שנה טובה. אני אומר שנה טובה באופן אישי לחברים שלי בטלפון. ואני מציע גם לכם לעשות את אותו הדבר. כי מה שווה כל ההשקעה ללא אכפתיות? ברכה צריכה להיות אישית. מתוך היכרות. מתוך רצון לשמור על קשר. ולא מתוך קופי פייסט.

אנחנו לא טבלאות אקסל. אנחנו בני אדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תפריט נגישות