מתי שהוא, בזמן הסגר הראשון, הוא נשבר לחלוטין. התרסק לרסיסים קטנים. מהתחתית שבה היה נמצא, לא ידע אם הוא יצליח אי פעם לחבר את עצמו מחדש. כאילו לא נשארו חלקים גדולים מספיק כדי שיידע מאיפה להתחיל להדביק.

ושם היה. על הרצפה. מוקף ברסיסים. עד שקלט שמי שהוא, לא היה מה שבאמת היה שבור סביבו. מה שהיה שבור, היה הקנקן. זה שתמיד אמרו לא להסתכל עליו אלא בתוכו. הקנקן שהיה החלק החיצוני המעוצב יפה. כדי להתאים לשאר כלי הקיבול שהסתובבו סביבו כל חייו.

הקנקן, הוא זה שהתרסק. וזה היה דווקא מאוד מעניין. כי הקנקן הוא זה שנותן צורה למה שיש בתוכו. ואם יכילו אותו בכלי אחר, הוא יקבל את צורתו של הכלי החדש. רק שזה, נתן לו רעיון. הוא החל לאסוף את עצמו. שבר אחר שבר. הדביק את עצמו מחדש. רק הפוך.

הפעם, מי שהוא היה, היה החלק החיצוני. ואילו שברי הקנקן, התעצבו בתוכו כדי להפוך לחלק ממנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תפריט נגישות