נופלת במהירות. מרגישה את האוויר הקר מתריס בפניה בדרך למטה. רואה את הקרקע. מתרסקת. מתאזנת. ומסתכלת מסביב. גאה. יודעת שלמרות שהייתה רק טיפה, הצליחה ליצור שינוי. הפכה את האדמה תחתיה לבוץ. אלכימאית. יוצרת בוץ מעפר. רק שאז, הסתכלה למעלה באימה.

עוד כמוה הגיעו. עשרות. מאות. ואז אלפים. כמו הצבא שעוקב אחרי חיל החלוץ. נוחתות על הקרקע. והיא, מסתכלת עליהן בייאוש. כל אחת מהן שנוחתת, יוצרת בוץ משלה. הופכת את ההישג שלה לפחות חשוב. עד שהכל סביבה נהיה בוץ. והבוץ שלה, כבר מזמן התערבב בשלהן.

בחוסר אונים, היא נזכרה בתקופה הטובה. זו שאולי לא נמשכה הרבה זמן. רק שאז, היא הייתה לבד. חוגגת את הייחודיות שלה. את המשמעות שלה. את החשיבות שלה ליצירת משהו חדש. ובשטף הגשם, כבר לא הייתה לזה משמעות. פשוט נסחפה עם כל השאר.

בתוך שלולית ענקית, באמצע הגשם, לא הייתה משמעות לטיפה בודדת. כולן הפכו לחלק מאותו הדבר. והבוץ, הפך למציאות קיימת. רק שאז, התובנה סוף סוף שקעה. השלולית, הייתה בעצמה טיפה. הופכת את האדמה שסביבה לבוץ. רק שהכוח שלה, מורכבת מהן, היה משמעותית גדול יותר.

שתהיה לך שבת מעולה,
ליאור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.