אין מערכת שאי אפשר לפרוץ. גם אם נאחסן אותה במקום הכי מאובטח בעולם. נשים עליה חומת אש אימתנית. ואפילו נתקין סביבה את תוכנות האבטחה הכי חדישות. כי בסופו של יום, אדם נמצא בקצה שלה. ואם אותו אדם נותן גישה לפורץ, לא יעזרו כל מעגלי האבטחה.
בעולם אבטחת המידע, עיקרון זה הוא אבן יסוד. כל הזמן סוגרים חורי אבטחה ומגלים חדשים. ופורצי המחשבים מתעדכנים בקצב דומה לזה של מאבטחי המערכות. כך שגילוי הפרצה הבאה היא עניין של זמן. רק שללא קשר לפרצה בתוכנה או בחומרה, האדם תמיד נשאר הנקודה החלשה באבטחת המידע.
אנחנו סקרנים מטבע היותנו. ניתנים להסחה ולהסתה רגשית. ויותר מכל, רוצים למצוא חן חברתית. בין אם בעיני הרוב או בעיני חלק קטן מהאנשים. והפורצים, יודעים את זה. יודעים איך להוביל אנשים לתת להם את הגישה לאן שצריך. אפשרות לעשות את מה שירצו.
רובנו לא מתרגש מכך. לא מחזיק מידע ששווה להסתיר. חושב שאין טעם להגן על עצמו. רק שכשאנחנו מורידים את הטכנולוגיה מהמשוואה אנחנו מגלים דבר מעניין. אנחנו עדיין חשופים לפריצת מחשבות. לאנשים שיודעים איך להסיט אותנו לחשוב כפי שירצו. ושם, אנחנו לא חושבים אפילו להגן על עצמנו.
בצורה מפתיעה, יש לכל העניין חיסון. משהו, שיכול למנוע מזרים להשפיע עלינו. רק שהשימוש בחיסון הזה דורש מאתנו לעשות משהו שאנחנו שונאים. לעצור. להיתפש לקטנות. לחשוב קצת יותר לעומק. לא לזרום לתוך השיחה. אלא להקשיב. ולא סתם. אלא להקשיב עם טיפה ספקנות ברקע.
קוראים לזה חשיבה ביקורתית. וזה הדבר הכי חשוב שאדם יכול לפתח בחייו. כי זה הדבר שגורם לאנשים לא שגרתיים לחשוב אחרת ולהגיב אחרת. ועל ידי כך להימנע מליפול לטעויות שרוב האנשים עושה. ובמקביל, להצליח במקומות שרוב האנשים לא מצליח.
למרות שמדובר ב"רק לחשוב", זה לא כל כך פשוט. כי הרגילו אותנו אחרת. לזרום עם השיחה. להגיב לדברים שאומרים לנו. לתת לרגשות שלנו להוביל אותנו. להאמין שהדעות שלנו הן מי שאנחנו. ואם אנחנו נתקלים בשאלה, התרגלנו לענות לעצמנו עליה. לפחות בראש שלנו.
כל אלה, הופכים אותנו לניתנים להנעה. לניתנים לשכנוע בקלות. והחשיבה המודעת שנדרשת כדי לעצור את זה, היא הרגל חדש לרובנו. הרגל, שדורש מאמץ מודע. לפחות עד שיהפוך לאוטומט. ואנחנו… נוטים להעדיף את הקל וה"טבעי" על פני המאמץ שנדרש לקראת תוצאה.
רק אלו שיהיו חכמים מספיק כדי להתאמץ לקראת תוצאה, ישיגו אותה. ואלה, שמאוד ירצו בראשם ולא יהיה מוכנים לעשות את מה שנדרש, יישארו רק עם הפנטזיות. הפנטזיות שיום אחד המצב ישתנה. כי תקווה ללא מעשה, היא חלום בהקיץ. וללא מודעות, נישאר בובות בידי אחרים.