אנשים זועמים. עוצרים את כל מה שהם עושים. מפגינים ומשתלחים. וזה, רק כי מישהו אמר משהו שנוגד את הדבר שבו הם מאמינים. הם נעלבו. איך יכול להיות שרשמו את זה. אין להם את היכולת להזדהות? הם לא יודעים שכבר 2019? שחייבים להיות פוליטיקלי קורקט? לדאוג שכולם יהיו מרוצים?
רק שיש עם זה בעיה.
מצד אחד, הנורמה היום היא להגיד את כל האמת בפנים. מצד שני, אנחנו לא מרשים לאחרים להגיד לנו שהאמת שלנו היא לא בהכרח האמת היחידה. אלא רק זווית ההסתכלות שלנו על העניינים. אפילו אם הם לא חושבים כמונו. כי אז הם פוגעים בנו. ומי הם שיפגעו בנו ככה? ועוד כועסים שנעלבנו?
זכותם של אנשים להיעלב. זכותם גם לומר מה עובר להם בראש. רק שבאיזו שהיא נקודה זה יוצר לולאה. כזו שבה כל אחד עסוק מדי בשמירה על הייחודיות שלו. עד שהוא דורס את זכותו של האחר לייחודיות שלו. פתיתי שלג ייחודיים שלא רוצים לגעת בפתיתי שלג אחרים. וצמאים למגע.
אנחנו דוחפים את האחר. דורשים את תורנו. ודוחקים אותו החוצה מהשיחה, שגם הוא רוצה להיות בתוכה. אז הוא נאלץ לדחוף אותנו החוצה. רק כדי שיוכל להביע את עצמו. ובפועל, כל אחד מאתנו נמצא על המגרש לרגע ולא משחק עם השני לרגע.
אולי עדיף שנלמד מהחוף. גלים הולכים ובאים. והים לא נחלש. לרגע, יש יותר חול ממים על קצה החוף. ולאחר מכן, המים שוטפים אותו. נסוגים ושבים. והחוף לא נעלם. רק שבנקודת החיבור, המים והחול מתאחדים לבוץ. כבר לא סתם גרגירי חול בודדים. או מים זורמים. משהו חדש. ושם קורה כל הקסם.