כשרוב האנשים נתקל בגוש טקסט ארוך שלא מחולק לפסקאות, הוא פשוט מדלג מעליו. לרובנו, אין את הסבלנות והריכוז לגשת לזה. מעניין ככל שיהיה. עצם המחשבה לקרוא אותו, מציקה לרובנו. אנחנו אפילו לא יודעים אם נצליח לסיים את זה. אז למה להתחיל.

בגלל זה, כשאדם כותב נכון הוא יחלק את דבריו לפסקאות. ובתוך כל פסקה למשפטים. לא שצריך לרדת בשורה כל כמה מילים. רק שחלוקה היא הרבה יותר נוחה. לקורא ובינינו, גם לכותב. כי גם הוא, צריך לקרוא את מה שהוא כותב כדי לערוך את מה שלא רלבנטי החוצה.

כל זה, מאוד הגיוני לרובנו. אנחנו אפילו לא חושבים על זה כשאנחנו עושים את זה. מודעים לזה בעיקר כשמישהו כותב לא כמו שצריך. רק בצורה מאוד מעניינת, הם לא לוקחים את אותה התובנה לתחומי חיים אחרים שלהם.

כשאנחנו עוברים תקופה אינטנסיבית, אנחנו חווים את אותו העומס. תקופה שאנחנו לא מצליחים להבין. כזו שגורמת לנו להרגיש שאנחנו לא מסוגלים לראות את הסוף. ואין לנו שמץ של מושג איך נעבור אותה. לא רוצים אפילו להתחיל לעבור אותה. רק שלפעמים, אין ברירה.

מה יקרה אם נעצור רגע להבין מה קורה לנו? ניקח הפסקה לבחון מה עובר עלינו כדי להפסיק להיסחף רגשית לתוך המצב? ליצור הפסקות קטנות כדי להפוך את העומס לפסקאות קטנות יותר? וגם אותן לחלק באופן פנימי כדי ליצור הגיון במה שקורה? רק כדי לעכל את מה שקורה בצורה יעילה יותר?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תפריט נגישות