הגשם לא הפסיק לרדת. וזה לא הזיז לו בכלל. היועץ היה נחוש. כמו ילד שהבטיחו לו מתנה בסוף היום. הוא ידע שהדבר שחיפש כל חייו נמצא מעבר לפינה. הוא פתח את דלת הרכב והוציא את המטריה בזהירות. החל לצעוד אל דלת הבית שמולו. צלצול. עצירה. ציפייה.
עיניים חוששות הביטו דרך הדלת החצי פתוחה. מהמבט, אפשר היה לראות שראו הרבה דברים. רק שהיועץ היה נחוש לגלות את הסוד. מה גרם לאיש הזה להצליח כל כך. הוא היה עילוי. אולי נולד עם יכולות מעל הממוצע. ואולי, מישהו גילה לו את הסוד שאף אחד אחר לא ידע.
האיש התרצה לבסוף. הזמין את היועץ להיכנס. מזג לו תה. שניהם התיישבו. ובמשך שעה ארוכה, שאל היועץ שאלות חכמות. מתחכמות. כאלו שניסו לדובב את האדם שמולו לחשוף את הסוד. רק שהאיש התעקש שאין שום סוד. רק לעשות. להצליח. לטעות ולתקן. ללמוד. להשתפר. וחוזר חלילה.
לבסוף, הודה היועץ לאיש. פתח את המטרייה וחזר לרכבו. נסע משם מתוסכל. משום מה, הייתה לו התחושה שהאיש מסתיר משהו. בטוח יש שם… איזה טריק. איזה קיצור דרך שאפשר ללמוד. כי עובדתית, הוא הגיע לתוצאות. וזה נראה כל כך פשוט כשהוא עשה את מה שעשה.
הוא חזר אל ממלכת המנהלים והיועצים בבושת פנים. ישב ושרטט על דף נייר קו ישר. לעשות. להצליח. לטעות ולתקן. ללמוד. להשתפר. וחוזר חלילה. לא. לא יכול להיות שזה כל כך פשוט. דורש כל כך הרבה מאמץ, זמן והשקעה.
אחרי הכל, לקוחותיו רצו לקבל את המסלול הקצר. נטול המאמץ. המסלול הפשוט והברור אל התוצאות המהירות. ובזמן שמזג מים חמים אל גרגירי הקפה שהפכו ברגע למשקה מהביל, הבין משהו. מישהו קטף את הקפה. קלה אותו. טחן וארז. והתאמץ מאוד. רק כדי שהקפה יוכן ברגע.
ובאותו הרגע, הפסיק להיות יועץ.