"האדמה שעליה אנחנו דורכים לא שייכת לנו", אמר הזקן. "הלכו עליה כבר רבים. ילכו עליה רבים אחרינו. האוויר שלנו לא שייך לנו. נשמו אותו רבים לפנינו. ינשמו אותו עוד אחרים". הוא מעך את העלים. שם אותם בכוס. שפך עליהם את המים הרותחים. ערבב בעדינות. והניח את הכלים בצד.
הוא הגיש בעדינות את התה לבן טיפוחיו. התלמיד קד כלפיו ולקח את התה. החל לשתות אותו. רק שהתה היה רותח. והתלמיד היסס ללגום לגימה נוספת. שפתיו ולשונו כאבו. הוא לא רצה להיכוות שוב. מצד שני, הוא ידע כי זו עשויה להיות מחווה של חוסר כבוד.
הוא הסתכל ארוכות על ספל התה שבידו. כאילו מנסה לשתות אותו בכוח המחשבה. וכשראה בזווית עינו כי הזקן מסתכל עליו, החל לקרב את הספל לשפתיו שוב. מקווה שלא להיכוות. לאט לאט. ובזמן שקירב אותו אליו, הוא הרגיש כל אלפית שנייה שעברה.
הזקן הרים את ידו כדי לסמן לו לחדול. בהקלה, הוא הוריד את כוס התה הלבנה אל המחצלת. "למה היססת?", שאל הזקן. "כי התה רותח", השיב לו התלמיד. "אז למה ניסית להמשיך לשתות?", הקשה הזקן. "כי זו המסורת… כדי לא להעליב אותך… כי התה כבר הוכן…", ניסה התלמיד לענות.
"לפעמים, הכלא הגדול ביותר הוא הראש שלנו", אמר הזקן. "אנחנו כל כך עסוקים בלשחק לפי חוקי המשחק עד שאנחנו מפסיקים להבין מה באמת קורה. מוכנים לפגוע בעצמנו כדי לשמר את מה שקיים. ולא בוחנים את המציאות שסביבנו. זו שאנחנו רואים וזו שאנחנו עיוורים כלפיה.
האם מחר התה יישאר רותח? האם מוחרתיים עדיין נשב פה? האם בעוד שנה כל זה יהיה חשוב? ואם לא, מה כן? ואם זה הדבר שחשוב באמת, האם לא עדיף להתמקד בו? כי בעוד מספר דקות, התה כבר יתקרר. וכשיתקרר, נעבור לחשוב את המחשבה הבאה. נרגיש את התחושה הבאה.
רק שאם לא נתמקד במה שחשוב, נמשיך לנדוד בין תחושות ומחשבות.
ולעולם לא נצא לדרך בעקבות מי שאנחנו יכולים להיות".