למה אתה לא מתקשר? היא שאלה בקול נוזף. הוא שנא את זה. גרמה לו להרגיש כמו ילד קטן. הוא לא התקשר כדי שתנזוף בו. רק רצה להגיד שלום. והנזיפות האלה, גרמו לו לחשוב פעמיים לפני שחייג. רק שבאיזה שהוא מקום, ידע שהיא צודקת. וכדי לחסוך נזיפות עתידיות, עשה את זה בכל מקרה.
נו, יפה. מזל שהתקשרת. טוב שמישהו זוכר אותי. הוא התעצבן. רצה למלמל שהוא באמת לא חייב. ואם היא לא רוצה, הוא לא יתקשר. רק שהוא ידע למה זה יוביל. ולא באמת רצה להפוך את זה לשיחת נזיפות. לשמור את זה קצר ולעניין, הוא הזכיר לעצמו. לא לבזבז זמן.
אחרי הכל, זה לא שלא היה לו מה לעשות עם הזמן שלו. הוא עבד מהבוקר ועד הלילה. ומעבר לזה, השקיע לא מעט במשפחה. ושמר על קשר עם החברים. אפילו לתחביבים שלו כמעט ולא היה לו זמן. היא צריכה להגיד תודה שהוא מתקשר. ועוד עם כל הנזיפות האלה.
רק שהפעם זה היה שונה. הקול שלה הדהד לו בראש. למה אתה לא מתקשר? הרים את הטלפון. חייג את המספר. ואף אחד לא ענה. חייג שוב. ושוב. וברגע אחד, ראשו צנח. ומעומק הלב נבע נהר של דמעות. כי למרות שניסה שלא לזכור. היא כבר לא עונה. כבר לא שם.
ולרגע, רצה לשמוע את הקול הנוזף שלה. רק עוד פעם אחת אחרונה. להרגיש רע עם עצמו. ועדיין, לשמוע את הקול שלה. ובפנים, הוא כל כך התגעגע למגע הרך. לחיוך. לחיבוק. להרגיש כמו ילד קטן. ורק רצה להגיד שלום. לבזבז קצת את הזמן.