ברגליים רועדות, הוא עבר דלת אחר דלת. הפעם, לא כדי למצוא את דרכו החוצה. אלא להיכנס פנימה. החליט שהפעם הוא חייב לגלות מה נמצא שם. לא הפחיד אותו שנהיה חשוך. להיפך. הוא קיבל את החושך באהבה. הוא פשוט היה חייב לגלות מה נמצא שם בפנים. בקצה. ולהתמודד אתו.
לפני שנים הוא קרא סיפור. סיפור האימה הקצר ביותר בעולם. סיפור שהכיל בדיוק 12 מילים. האיש האחרון בעולם ישב על כיסא, עד שלפתע נשמעה דפיקה על הדלת. ומשום מה, הסיפור הזה נגע בו. לא הפחיד אותו. אלא פרט משהו בנימי נפשו. כאילו רצה לפתוח את הדלת.
באותה תקופה הוא היה ציני. נפנף בהומור מרושע כל דבר שלא היה מעוגן במציאות שלו. אהב בעוז. חי בתשוקה. בילה עד שהיה מותש. עבד. ישן. אכל. רק שאת כל אלה עשה, כמו בזמן קיום יחסי מין חסרי אהבה. עם הרבה תשוקה בהתחלה. ותחושת ריקנות מהדהדת בסוף.
כמו להגיע למסעדה רעב. לחכות בחוסר סבלנות לאוכל שיגיע. ואז להתנפל עליו עד שובע. ואפילו קצת אחרי. עד שתחושת השובע הופכת לגועל. ואז לא להיות מסוגל להסתכל שוב על האוכל. לרצות שיפנו אותו כבר משם. ולא רק כי האוכל מילא את תפקידו. אלא כי הרעב לא היה רעב אמתי לאוכל.
הציניות הסתירה פחד לגלות שיש דברים שיערערו את המציאות הבינונית שלו. האהבה הסוערת הסתירה חוסר אהבה עצמית. החיים מלאי התשוקה הסתירו חיפוש אינסופי של מהות. הבילויים הסתירו את חוסר היכולת להשתחרר באמת. מיצוי עצמי שהוא בריחה במעגלים.
ועכשיו, הוא ישב שם. רגוע לחלוטין. פותח את הדלתות הנעולות שבראשו. אחת אחר השנייה. פוגש את כל מי שבאמת היה. ובמקום להתחמק, מחבק. וזה לא היה לו קל. היו חלקים בתוכו שהקפיד לחמוק מהם באותה מידה שהתחמק מלהסתכל על המינוס שבחשבון הבנק שלו.
עד שהגיע לדלת ההיא. לא גדולה מדי. לא קטנה מדי. רק שמשהו בו ידע שזו הדלת האחרונה. זו שתוביל לקצה. והוא נעצר. ידע שמכאן, כבר אין חזרה. אחרי שיתמודד עם הדבר שנמצא בקצה, כבר לא יישארו התירוצים. ובאיזה שהוא מקום, פעפע בו הפיתוי לשמור תירוץ אחד אחרון.
רק שהפעם, הוא החליט שלא להיכנע לעצמו. הושיט את היד. פתח את הדלת. ומאחורי הדלת, הגיע לקצה נשמתו. אורות ריצדו והתחלפו מלמעלה. ושביל קטן התפתל לפניו. הוא החל לצעוד בשביל. הרוח העדינה נושבת על פניו. ושם, בין עץ החיים לעץ הדעת הסתיים לו השביל.
בקצה נשמתו שכנה לה טיפה. מרחפת באוויר. מכילה את כל מה שיכול היה להיות. אלפי תמונות מתערפלות בתוכה. החלטות שאכזבו אותו. הזדמנויות שפספס. מערכות יחסים שקבר. והכל, בגלל האגו. והכל, בגלל הכבוד. והכל, בגלל הצדק. רק שכל אלה, היו תירוצים.
הוא הושיט את היד בפעם האחרונה. הניח אותה על הטיפה. מניח להבנה להתאחד עם מי שהוא. ובאותו הרגע, הטיפה צנחה לקרקע ונספגה. דמעות החלו לזלוג. לא דמעות של כאב. אלא דמעות של שחרור. של סליחה. וזה היה החיבוק האחרון. החיבוק של עצמו.