על הדף, עסק חייב להיות מדיד בכל חלק שבו. כמה כסף יצא. כמה כסף נכנס. כמה כסף מושקע בכל לקוח כדי לספק לו את הערך שהובטח. ולא רק הכסף נמדד. גם כמות האנשים שרואה את הפרסומות. שביעות הרצון של הלקוחות. ואפילו, עד כמה העובדים מרוצים מהעבודה שלהם.
הסיבה שמודדים את כל אלה היא הניסיון ליצור איזו שהיא שגרה. כזו שמאפשרת לנו להתנהל בצורה חלקה ככל האפשר. כזו, שגורמת לכולם להיות מרוצים. ושוב, על הדף, זה מה שצריך לשים עליו את הדגש. כי בטווח הנראה לעין, כל אלה מאפשרים לעסק להתקיים על מי מנוחות.
התנהלות על פי מדדים היא הדרך הבטוחה להתקבע. להתקבע בשירותים ובמוצרים הקיימים. להתקבע בשיטת העבודה. להתקבע בצורת החשיבה. ולמחזר את העבר שוב ושוב. עד שהוא מפסיק לעבוד לנו. ואז, כבר מאוחר מדי. כי העסק הפך לדינוזאור מאובן.
לפעמים, עסק חייב להסתכן דווקא כשהכל טוב. להתחיל לפתח את העתיד. להשקיע כסף, זמן ומאמץ בבחינת אפשרויות חדשות ונוספות לקיים. בבניית תוכנית חדשה שבסופה יהיה שינוי. וההשקעה בה, לא תמיד מחזירה את עצמה. לא בטווח הקצר ולפעמים, גם לא בטווח הארוך.
העבודה על העתיד היא חסרת וודאות. כי מול הדברים שכרגע עובדים, אנחנו עובדים על דברים שאולי יעבדו. אולי יאהבו אותם ואולי לא. ובעוד שאת הצלחות ההווה והעבר כולם מעודדים, כלפי החדש והעתידי לרוב הם דווקא ספקנים. לפעמים, מתוך חוסר חזון. ולפעמים, מתוך ניסיון העבר.
רק שהוודאות היחידה היא שהעתיד יגיע. וגם אם אין מתחרה שמאיים עליך, גם הוא יגיע. וגם אם העסק שלך יציב, עשויה להגיע תקופה שבה יהיה פחות. וחוסר ההכנה לעתיד כי ההווה יציב וכי אי אפשר למדוד את הצלחת הפרויקטים העתידיים… היא כמו ילד שמתכסה מעל הראש כדי להתחבא.
החשיבה צריכה להיות דואלית. מקבילה. את מה שאפשר למדוד ולשפר בזמן אמת, נמדוד ונשפר. הרי ההכנסה שלנו נדרשת. וגם שביעות הרצון של הלקוחות, העובדים והגופים שאנחנו עובדים איתם. ומצד שני, עלינו לחקור ולפתח את השלב הבא של העסק. כי זה מה שישאיר אותו בחיים.
בדיוק כמו בטבע. מי שמתאים את עצמו לקיים, שורד את הרגע. מי שמתאים את עצמו לשינויי הסביבה, ישרוד גם את המחר. מי שמראש מכוון את עצמו לצפות שינויים, יתמודד הרבה יותר טוב עם כל מה שיקרה. וזו בדיוק הבחירה שלנו: מתי נרצה שהעסק שלנו יחדל להתקיים?