מה שאף אחד לא מעז להגיד

זה לא שהוא לא רצה להיות יותר. הוא מאוד רצה. רק שבפועל, לא העז. לא היה נעים לו להתבלט. פחד שיחשבו שהוא שחצן. שיפגע במישהו כשיאמר את מה שהוא רצה להגיד. אז העדיף להיות המאזין. זה ששומע ומחייך. זה שכולם אוהבים. ודווקא היה לו נחמד.

זה לא שהיא לא רצתה להיות יותר. היא רצתה. ובגלל זה היא הקפידה להתמקצע. להפוך להכי טובה בתחום שלה. לא כדי שיקדמו אותה. וגם לא כדי שיטפחו לה על השכם. היא פשוט אהבה לראות קוד שלם. מתפקד. ולפצח את החידה, כשזה לא קרה. ודווקא היה לה נחמד.

כמוהם, יש עוד הרבה. הרבה כאלה שניסו למכור להם את החלום שחייבים להצליח בכל מחיר. להתקדם. להפוך לעשירים. אינסטנט הצלחה, הכנסה פאסיבית, פנסיה מוקדמת ו-4 ימי עבודה בשבוע. וזה קרץ להם. רק שהם, לא באמת חיפשו את החלומות האלה.

כי אלה, לא היו החלומות שלהם. והם, לא העזו להודות בכך. כדי שלא יחשבו שהם פחות.

רק שהם לא היו פחות. הם היו יותר. יותר עצמם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *