מול המראה. מחייכת בכוח. מנסה לגרום למראה להשתכנע. אולי זה יעבוד. ואז מנסה לצחוק. לא זוכרת איך הצחוק האמיתי שלה נשמע. ניסתה לחקות כל מני סגנונות. כאלה שאימצה במהלך השנים כדי שלא להיות ההיא שלא צוחקת כשכל השאר כן.
אולי תלך על צחוק מתגלגל. אולי על כזה שבנוי ממספר נשיפות מהאף. אולי כמה חי חי חי עדינים כמו ששמעה את חברה שלה עושה. וכל הצחוק הזה, בעיניים דומעות. כי כל כך רצתה לצחוק צחוק אמיתי מהלב. רק שכבר שכחה איך זה נשמע.
כך עברו השנים. מתנסה בסוגי צחוק שונים. התמקצעה כל כך עד שאף אחד לא שם לב שהצחוק הטבעי שיצא ממנה לא היה אמיתי. היה לה חור במקום שממנו היה אמור לצאת הצחוק. חור שבו ישבה ההקלטה התורנית. זו שיצאה כשלחצה על כפתור הצחוק.
עד שפגשה אותו.
הוא לא היה הבחור הראשון שפגשה. רק שמשהו במבט שלו היה אחר. היה לו אכפת ממנה. ממי שהייתה. והוא רצה לשמוע. לשמוע מה יש לה להגיד. מה היא חושבת. מה היא באמת מרגישה. ובפעם הראשונה, לא הייתה צריכה להתחפש כדי להיות היא.
תוך כדי שיחה, בטעות יצא ממנה צחוק. היא לא התכוונה. מה שסיפר אולי לא היה קורע מצחוק. ועדיין הצחיק אותה. משהו בו היה כל כך משחרר. והיא, פשוט נקרעה מצחוק. צוחקת ובוכה. חוגגת את מי שהיא. מבינה שכל השנים חיפשה אישור מאחרים. רק שהאישור הזה מעולם לא היה שייך להם.