"סליחה, אפשר חיוך?", הוא שאל. המבט שלו סקר אותנו. מנסה לראות כמה יוכל להוציא. רק שבקלות נפנפנו אותו. הוא עבר שולחן שולחן. מושיט את היד. מבקש בשקט. לא להבהיל. רק שכולם רצו לחזור לשיחות שלהם. לא להניח להפרעה ללכלך להם את השיחה.
אחת הסתכלה עליו ברחמים, הוציאה את הארנק מהתיק. פשפשה קצת לראות אם יש לה כסף קטן. רק שהוא סירב בנימוס. הוא רצה רק חיוך. והיא, במבוכה, אמרה לו שלא נשאר לה. אולי קצת באשראי. איזה אשראי. הוא מקבל חיוכים רק במזומן. לא נותן לאנשים לעבוד עליו.
עבר לבית הקפה הבא, אולי מכאן תגיע הישועה. "סליחה, אפשר חיוך?". איש העסקים הסתכל עליו בבוז. "נמאס מאלה", אמר לשותפו לשיחה. והשני, גיחך. ועוד אחד. ועוד אחת. ומד הסוללה שבלב שלו כבר כמעט היה ריק.
רגע לפני שעזב מיואש, רצה אחריו ילדה קטנה. "אדוני", היא אמרה, "חכה רגע". והוא, שלא קראו לו אדוני כבר הרבה מאוד שנים עצר. ואיתו, הלב שלו. מה רצתה עכשיו. לרסק אותו לחלוטין? והילדה, הגישה לו פיסת מפית. מה יעשה עם מפית מה. בקושי יש לו מה לאכול.
הוא החל ללכת לביתו. דמעות מילאו את עיניו. הלב כבר צפצף. כמעט התרוקן. ורגע לפני שזרק את המפית לצד המדרכה, קלט שמשהו היה מצויר שם. לב קטן מחייך. והלב שלו היה מלא ברגע. מלא לרגע. והוא לא היה צריך יותר שום דבר.