אתה בטח כבר לא מתרגש, הוא אמר וחייך. הרי אתה עושה את זה כל שבוע כבר עשור. הוא התחיל לחשב. לפחות 8 מחזורי הכשרה בסיסית בשנה ועוד כמה הכשרות מתקדמות וכמה לארגונים ועוד כמה… זה בטוח כבר לא ריגוש כזה גדול, הוא סיכם לעצמו.
והוא טעה. בכל פעם זה מרגש באותה מידה. בדיוק כמו בפעם הראשונה. מפחיד באותה מידה. להכיר אנשים חדשים. להסתקרן כמו ילד שמגיע למקום חדש. האם הם יאהבו אותי. האם אני אוהב אותם. איך אוכל לעזור להם להתגבר על האתגרים האישיים שלהם.
לפתח אותם כקבוצה. לחייך איתם. להיות רציני. לצפות בהם צומחים. לעזור כשמשהו לא עובד. כמו אב שמגדל ילדים. והכאב שבעזיבתם את הבית בסוף הקורס… כואב באותה מידה בכל פעם מחדש. כשהם באים לבקר או יושבים לכוס קפה, אין שום אושר גדול יותר מזה.
כל כך הרבה אנשים רצים להיפטר מפחד הבמה שלהם. אני את שלי מחבק. זה הריגוש שגורם לי לרצות לעשות את זה שוב. זה הברק שבעיניים שלהם בתחילת כל שיעור, שבגללו אני מגיע ללמד כל שבוע. זה שבלעדיו, כל זה לא היה שווה.