בזמן לימודי התואר הראשון שלי, קראנו טקסט סאטירי המספר על יחידת דואר. ולא סתם יחידת דואר. אלא כזו שכבר שנים לא הגיע אליה דבר דואר. רק שפקיד אחד היה כותב מכתב. מעביר את זה לשני לחתימה. לאחר החתימה הוא היה מעביר את זה לשלישי. הוא היה קורא ומגיב. וכך שוב ושוב.
בפועל, אם היינו נכנסים למקום שכזה היינו רואים אנשים שעובדים. ללא הפסקה. וכל אחד ממלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. רק שאם היינו בוחנים אם הם יחידת דואר שמטפלת בדואר… היינו מגלים שלא. כבר שנים לא. וכולם שם מקבלים שכר מבלי שהם מפיקים ולו תוצאה אחת שרצויה לארגון.
כשאנחנו שומעים סיפור כזה על ארגון דמיוני (למרות שהתופעה קיימת בהחלט) זה מצחיק אותנו. מגוחך. רק שאבטלה סמויה לא קיימת רק בארגונים. אלא גם בעצמנו. ובמיוחד בנקודות שבהן אנחנו צריכים לעשות דברים שיקדמו אותנו. שדורשים מאמץ לצורך שינוי.
ככל שאדם מחשיב את עצמו ליותר אפקטיבי, הוא מנסה לעשות יותר. רק שה"לעשות" הזה לא בהכרח מכוון לעשיית הדבר שבאמת צריך להיעשות. כי דברים חדשים דורשים נועזות. דורשים להתגבר על הדחף לעשות את ה"רגיל", ה"קל" וה"מקובל". כי יותר פשוט לעשות אותם.
ואז אדם מרגיש שהוא עושה. המון. על פניו, לכיוון התוצאות שלו. רק שהוא בוחר איזה חלק מהמתכון לבצע. וכמו באפיית עוגה, אנחנו לא יכולים להחליט איזה חלקים להשמיט. או כמה זמן צריך לעבור בין כל שלב לזה שאחריו. או מה רצף הפעולות שנוח עבורנו. בפועל, עוגה לא תצא מזה.
לפעמים, כל מה שצריך הוא לעצור את הריצה. לבדוק לאן אנחנו רצים. ואם הרגליים באמת מסונכרנות האחת עם השנייה. אם הן רצות לאותו כיוון שהראש רץ אליו. ואם הראש מכוון למיקום ספציפי. אז, נוכל לבחור איך לרוץ בצורה טובה יותר.
כך, נשקיע פחות מאמץ. נפסיק לרוץ במעגלים. ונמקד את המאמצים שלנו כדי להגיע לתוצאות.