הוא הסתובב בכיסא. סיבוב ועוד סיבוב. מסתכל החוצה. בא להקיש משהו במחשב, רק שהמחשב כבר כתב עבורו את כל מה שצריך. ברגע. אז הלך להכין לעצמו קפה. רק שהמערכת ידעה כבר מה הוא אוהב ועד שהגיע לשם, הכינה לו את הקפה שמושלם עבורו. אחלה. לפחות זה.
הוא חזר למחשב, פתח את הפוטושופ. רק לפני שהתוכנה סיימה לעלות, הבינה המלאכותית כבר סיימה ליצור עבורו את התמונה. סגר את הפוטושופ. למה לטרוח. ובעוד שהכוס מקררת קלות את הקפה בדיוק לטמפרטורה שאהב, צפצף השעון ורמז לו שהקפה לא בריא לו. הוא הניח את הכוס.
כל כך הרבה אקזיטים, הוא חשב לעצמו. ובשביל מה. שעמום גדול. אין אתגרים. הכל נפתר. לא צריך לחשוב. לא צריך לעשות. אפילו סטטוסים לא צריך לכתוב. רק ללחוץ על הכפתור באפליקציה שמציע אפשרויות. הטלפון ידע כבר לצלם לבד ולערוך את התמונה. כדי שלא יתאמץ חס וחלילה.
לפעמים התחשק לו משהו נוראי. הפסקת חשמל עצומה כזו. שתשבית את הטכנולוגיה. שתגרום לכולם לצאת לחדר מדרגות ולשאול מה קרה. שלפחות תיווצר שיחה עם השכנים. או עם אנשים. כזו, שלא הטכנולוגיה כתבה עבורם. כזו של "להכיר". כמו פעם. רק שהיו גנרטורי גיבוי להכל. זה לא יקרה.
הבינה המלאכותית גרמה לו להתגעגע לטיפשות האנושית. זו שלא מכוונת. אפילו סתם טעויות כתיב. או מילים שיתבלבלו. או אולי מבוכה. שיחה. מגע מקרי. מבט חטוף שבורח הצידה בביישנות. מישהו שסתם יתקשר ויבלבל לו את המוח. כל מה שהוא שנא פעם. והיום, היה מוכן לשלם כסף עבורו.
כל דבר שחסכו לו, בפועל חסכו ממנו. הייתה לו גישה לכל אדם והוא היה בודד. הייתה לו גישה לכל הטכנולוגיה ולא התחשק לו לעשות איתה כלום. הייתה לו גישה לקנות כל מה שרצה והוא לא רצה כלום. עולם אידיאלי נטול אידיאלים. עולם מושלם שבו הכל הושלם בלעדיו. הווה נטול שאיפות לעתיד.
וזה לא הוא שהיה משוגע.